יום שלישי, 26 ביוני 2012

לאקוף וג'ונסון על המטפורה: Philosophy in the flesh


הגישה הקוגניטיבית-פונקציונליסטית נעוצה ברעיון הקרטיזאני שמפריד בין העולם הפנימי-נפשי לעולם החיצוני-פיסקאלי. במובן העמוק ביותר הגישה הקוגניטיבית אימצה, לפחות בתחילת דרכה, את הפער המשמעותי שבין סובייקט ואובייקט על כל המשתמע מכך. הגישה הקוגניטיבית מאמצת גם רעיונות קרטזיאניים נוספים: חשיבות השפה והפער המהותי שבין החיה לאדם (בין היתר בגלל היכולת להשתמש בשפה מורכבת). חשוב להדגיש, כל גישה קוגניטיבית-חישובית שהיא, מחויבת במידה כזו או אחרת לעיקרון של ייצוג "בראש". כאשר אין בהכרח קשר ישיר בין העולם שבחוץ לייצוג. כאמור, ייצוג = סמל.
בשנות השמונים ניסיונות לבנות רובטים ולפתח AIArtificial Intelligence החלו להעלות בעיות מהותיות עם הרעיון הבסיסי של "ייצוג" - בעיקר מנקודת מבט של הסתגלות והתפתחות אבולוציונית. אך גם מנקודת מבט של תכנון, יצירת מערכת ציפיות שתאפשר לסובייקט לשרוד בסביבה שמשתנה תדיר ובאופן יחסית מפתיע. במקביל עברו מתיאור הייצוג כייצוג בודד (תמונה, סנפ-שוט) למערכת דינמית. ייצוג לא יכול להיות תמונה בודדת, שהרי אם הוא כזה אין בינו ובין העולם בו אנו חיים דבר וחצי דבר, ולא ברור איך מערכת כזו מאפשרת לנו לשרוד בסביבה דינאמית. בעיות אלו הציפו מחדש בעיות ידועות בכל הנוגע למהותו של הייצוג. כדי להתמודד עם בעיות אלו החלו לנסות להבין איך תפיסה (כלומר הייצוג) קשורה לגוף, לתנועה, לחושים ולסביבה. וזאת על בסיס ההבנה שיש בעיה מהותית בתפיסת העולם של ייצוג מנותק מהעולם. באופן בלתי נמנע (לא אפרט זאת כאן) הבעיות הנ"ל הובילו ל(א) קריסת הרעיון של קלט-פלט, (ב) הצורך במערכת מרכזית לניהול גוף ומכאן גם בצורך בייצוג כלשהו. בהתאם, ובמקביל, החלו להיבנות רובוטים ללא מערכת מרכזית וללא ייצוגים. מהלך זה נחל הצלחה מרובה. הצלחות אלו הובילו למעבר מגישה TOP-DOWN לגישת ה BOTTOM-UP. מכאן שגם כל הדיבור על מהו ייצוג השתנה מהותית – ניתן דגש גדול יותר לתהליכים פרימיטיביים יותר וראשוניים יותר. מכאן הדרך להיידגר ומרלו-פונטי הייתה קצרה.
אחד המושגים המרכזיים ביותר בהגותו של היידגר - "היות בעולם" (Being-in-the-world), מסמל קשר ראשוני בין האדם לסביבה שלו. מרלו-פונטי טוען טענה רדיקאלית יותר: התיאוריה של הגוף היא כבר מראש תיאוריה של התפיסה. ועוד בהקשר זה, מרלו-פונטי גם טוען שלא ניתן לדבר על תפיסה ללא הקשר מסוים ובודאי שלא ניתן להגדיר מהו ייצוג במנותק מההקשר הכללי בו הוא נוצר, משמע, לא ניתן לנתק את הייצוג מהחוויה הגופנית עצמה. משמע, הייצוג הוא לא תוצר של אותו עולם פנימי נוסח דקארט אלא של מה שאני עושה בעולם ובעיקר איך אני עושה מה שאני עושה בעולם. אם כן, במובן העמוק ביותר: האילוצים של המציאות, הפרקטיקה, הפרגמאטיקה חשובים בהרבה מכל ניתוח לוגי.
לאקוף וג'ונסון לוקחים רעיון זה צעד אחד קדימה. האחרונים טוענים שכל הפעילות הקוגניטיבית - גם הגבוהה ביותר (כולל שפה, מבנה המשפט ועוד) - מגולמת בגוף (בהוויה הגופנית). מה שמחריג את לאקוף וג'ונסון הוא העובדה שהם הולכים עד הסוף עם רעיון זה. למשל שפה היא תהליך קוגניטיבי שמגולם, בסופו של דבר, בתהליכים גופניים בסיסיים וראשוניים. ולכן, כדי להבין שפה, להבין מהן מטפורות יש להבין את החוויה הגופנית הראשונית של היות בעולם. שפה, כמו כל תהליך קוגניטיבי אחר, אינה מנותקת מהגוף אלא להיפך, היא צומחת (BOTTOM-UP) מתוך הגוף – בניגוד לגישה הקוגניטיבית שהחריגה את השפה מפעילויות אחרות כאן השפה היא חלק מהתהליך הקוגניטיבי שצומח מתוך הפעילות הגופנית של הסובייקט בעולם. כך שהאופן שבו אנו תופסים את העולם – דרך מטפורות -  הוא תוצאה של סכמות שנוצרו כתוצאה מהפעילות הגופנית שלנו בעולם ולכן השינוי המתמיד באותן סכמות של תפיסה היא למעשה האופן שבו אנו תופסים ומבינים את העולם.
רעיון המטפורות הוא זה שמייחד את לאקוף וג'ונסון, אנחנו מבינים את העולם דרך מטפורות (למשל חלל וזמן) ואותן מטפורות הן לא אלא תוצאה של היותנו בעולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בשפה, ולכן מהאופן שבו אנו מתארים באופן מילולי זמן, חלל, מלחמה, אהבה ועוד, ניתן להבין לא רק על מושג האהבה, למשל, אלא גם על האופן שבו מושג זה נטוע בחוויה הגופנית עצמה. המשפט "האהבה היא מסע" מספר לנו משהו עמוק יותר ובסיסי יותר מאשר מה שאנו מתאים לעצמנו. אנו משתמשים בתחום אחד של מושגים (מסעות), כדי להבין תחום אחר (אהבה). העניין הוא שלמעשה מה שקורה זה שניתן להבין את האהבה ע"י מסעות ממשיים שלנו כבני אדם בעולם. כלומר מושג האהבה נטוע בחוויה הגופנית של מסע. זו לא רק "עוד מטפורה" יפה, המטפורה הזו מספרת לנו משהו עמוק על האופן שבו אנו חושבים על החיים האלו, שהם, ביסודם, גופניים. אם כן, כדי להבין איך אנחנו מבינים יש לחזור לחוויה הראשונית של היות בעולם. אם נחזור שוב למושג החלל אז למילה "למעלה" יש משמעות ייחודית, למשל אם אני שוכב ואומרים לי להרים ידיים למעלה אני אשתהה לרגע ואחשוב מה עלי לעשות, האם להרים את הידיים מעל הראש, כלומר במאוזןלרצפה (כמו בד"כ) או למעלה, במאונך לרצפה, שהרי ברגיל למעלה מייצג תנועה אנכית לרצפה. למילים אפוא יש משמעות רק ביחס לגוף ולסביבה בה הגוף נמצא. זאת ועוד, על פי לאקוף וג'ונסון יש להתייחס לגוף כאילוץ מבחינה קוגניטיבית, וזאת בניגוד לגישות אחרות בתחום ה EMBODIMENTשיתייחסו לגוף כאל חלק מהתהליך הקוגניטיבי (התודעה היא לא רק בראש אלא גם בגוף) והגוף כמשהו שמתווך בין הפעילות הקוגניטיבית לעולם, במובן הזה הגוף הוא כמובן חלק מהפעילות הקוגניטיבית.
אם כן, לאקוף וג'ונסון הולכים עד הסוף עם הגישה שבה למבנה הפיסקאלי של הגוף שלנו יש השפעה ישירה על האופן שבו הייצוגים נוצרים וגם למה שהם מסמלים בעבורנו. הם טוענים למשל שכדי להבין את מושג הסיבתיות צריך להבין את האופן שבו מערכת הראייה והמערכת הסנסורית עובדות. משמע, גם המושגים האבסטרקטים ביותר נעוצים ברובד הבסיסי ביותר של החוויה הגופנית. אנו מבינים את העולם בעזרת מטפורות ואותן מטפורות אינן מנותקות מהחוויה הגופנית, להיפך ניתן להבין אותן רק אם נבין את האופן שבו הגוף שלנו נוכח בעולם במובן הראשוני ביותר.
רוב החוקרים שמאמצים את גישה ה EMBODIMENT יעסקו בתפיסה, בתחושת העצמי הראשונית, במבנה התודעה, בתפקיד הרגשות והתיאור המצב הנוירונאלי כמצב דינאמי, אולם, לאקוף וג'ונסון חריגים ברדיקאליות שלהם. אם דקרט שם במרכז את העצם החושב לאקוף וג'ונסון לוקחים לקצה את הגישה של הוסרל, היידגר ומרלו-פונטי ומציבים במרכז לא רק את הגוף אלא את הגוף האקטיבי – ניתן להבין כל דבר ע"י ניתוח החוויה הגופנית הראשונית-פרמטיבית-חושית. למשל, המחשבה שלנו, על פי גישה זו, היא לחלוטין גופנית. רוצה לומר, גם את הרמה הגבוהה ביותר של קוגניציה (למשל ניתוח ופתרון בעיות) ניתן להבין באמצעות ניתוח של החוויה הגופנית.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה